החלטה בתיק בר"ע 3134/06

לפני בקשת רשות לערער על החלטת בית משפט השלום בתל אביב (כבוד השופטת ריבה ניב) מיום 20.11.06, בבש"א 177966/05 (ת"א 34351/04) אשר דחתה את בקשת המבקשת להתיר לה לתקן את כתב התביעה.

1.                    רקע

(א)                המבקשת הגישה תביעה נגד המשיבות ועתרה להשבת כספים ששילמה למשיבה 1 (להלן: " העירייה" או " המשיבה") לצורך הקמת חניון ציבורי. המבקשת טענה כי המשיבות לא הקימו חניון זה, והן אף אינן מתעתדות להקימו בעתיד.

(ב)                 בעקבות תיקון תקנות התכנון והבניה (התקנות מקומות חניה), התשמ"ג- 1983 (להלן: "התקנות") ביום 17.6.04, ביקשה המבקשת לתקן את כתב התביעה (בש"א 191910/04) כך שיתייחס בין היתר גם לתיקון האמור, ולתוקפו.

(ג)                  בהחלטתו מיום 17.2.05 נעתר בית המשפט לבקשת התיקון תוך שהוא מציין כי "הטעם לקבלת הבקשה הוא, בתמצית, כי השלב בו מצוי הדיון בתיק הינו שלב קדם משפט, אשר טרם הסתיים, ובנוסף- כי בהעלאת כל הטענות והעילות אותן מבקשת המבקשת לטעון ולהעלות- יהיה כדי להעמיד בפני בית המשפט להכרעה את כל השאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת והצריכות הכרעה בין הצדדים בסכסוך שנתגלע ביניהן". עם זאת, חייב בית המשפט את המבקשת בתשלום הוצאות בסך 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ הן מהטעם שהעובדות והטענות החדשות היו ידועות למבקשת טרם הגשת התביעה, הן מהטעם שהמשיבות ידרשו לתקן את כתב הגנתן.

(ד)                 בהתאם להחלטה זו הגישה המבקשת ביום 2.3.05 כתב תביעה מתוקן.

(ה)                ביום 27.9.05, ובטרם הגישו המשיבות כתב הגנה מתוקן (שכן עתרו להארכת המועד להגשתו נוכח בקשה לסילוק על הסף שהגישו), הגישה המבקשת בקשה נוספת לתיקון כתב התביעה, היא הבקשה נושא בר"ע זו. בבקשה זו ביקשה המבקשת להוסיף טיעון שתמציתו היא שהתשלום שגבו המשיבות עבור "קרן החנייה" נגבה כ"מס" ולא כ"דמי השתתפות", ללא בסיס חוקי, וכי עליהן להשיב למבקשת את הכספים ששילמה עבור "קרן החניה" מכוח עקרון השוויון, כשם שהושבו לאחרים בתיקים דומים.

(ו)                  בהחלטתו מיום 20.11.06 דחה  בית המשפט את הבקשה משני נימוקים:

"ראשית, התיקון המבוקש הוא הוספת עילה משפטית שהיתה ידועה לתובעת קודם להגשת כתב התביעה, וזה שלאחריו, המתוקן.

שנית, לנוכח פסקי הדין שניתנו בעניין סמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בתביעה, אף לאחר תיקונה, ספק אם יש תועלת בתיקון".

(ז)                  על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי.

2.                   טיעוני הצדדים

(א)                המבקשת טוענת כי התיקון המבוקש אינו הוספת "עילת תביעה" אלא הוספת טענה משפטית. עילת התביעה נותרה החזר הכספים ששילמה למשיבות בעבור קרן החנייה, ואולם היא מבקשת להוסיף נימוק משפטי לעילה זו. מכל מקום, בבוחנו את בקשת התיקון על בית המשפט לבחון את השאלה האם יש בתיקון כדי להעמיד לפניו להכרעה את השאלות שבאמת שנויות במחלוקות ועל דרך הכלל, להיעתר ברוחב לב לבקשת התיקון. המבקשת מציינת כי התיקון התבקש בשלב קדם המשפט, קודם שהמשיבות הגישו כתב הגנה מתוקן ועל כן אין בו כדי לקפח את זכותן.

(ב)                 אשר לנימוקו השני של בית המשפט לדחיית בקשת התיקון, טוענת המבקשת כי  ספק בדבר סמכותו העניינית של בית המשפט אינו רלוונטי לעניין תיקון כתב התביעה. לגופו של עניין טוענת המבקשת כי הסעד לו עתרה הוא סעד כספי ועל כן גם אם לצורך קבלת התביעה נדרש בית המשפט לדון בתוקפן של התקנות, הרי הוא מוסמך לעשות כן מכוח סמכות שבגררא ואין בכך כדי לפגום בסמכותו.

(ג)                  המשיבות טוענות כי גם אם תותר בקשת התיקון, וגם אם תצליח המערערת להוכיח את כל העובדות להן היא טענה- דין תביעתה להימחק על הסף בהיותה תביעה מוקדמת. זאת, מאחר שעל פי התקנות, שתוקפן הרטרואקטיבי אושר במספר פסקי דין, רשאיות המשיבות להקים את החניון בתוך 10 שנים מיום תשלום כספי קרן החניה. 10 שנים טרם חלפו. במספר פסקי דין אף נקבע כי החיוב על פי התקנות אינו "מס" וגם מטעם זה אין טעם בתיקון התביעה, כאשר טענה זו סותרת את יתר טענותיה של המבקשת.

(ד)                 לגופו של עניין, סומכות המשיבות ידיהן על החלטת בית משפט קמא ומוסיפות שאין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בעניינים שבסדר דין. בקשת התיקון הוגשה לאחר שהתקיימו שני קדמי משפט, לאחר שתלויה ועומדת במשך למעלה מחצי שנה בקשה לסילוק על הסף ומבלי שנטען בה כי כתב התביעה המקורי, או המתוקן אינם כוללים את השאלות האמיתיות שבמחלוקת. בבקשה זו מבקשת המבקשת להוסיף עילה חדשה הנוגעת לסיווג התשלום כ"מס". עילה זו מרחיבה את גדר המחלוקת ומחייבת שינוי של התשתית העובדתית העומדת בבסיס טענות הצדדים, ואין לאפשר הוספתה במקום שבו המבקשת אינה מפרטת מדוע איחרה כל כך בהגשת בקשת התיקון. כמו כן טוענות המשיבות כי בית משפט השלום אינו בעל הסמכות העניינית לדון בתובענה והסמכות לדון בה נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים. גם מטעם זה אין תועלת בתיקון כתב התביעה.

3.                    דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, בתגובה, ובתשובה לתגובה, החלטתי ליתן רשות לערער ולדון בבקשה כבערעור עצמו על פי הרשות שניתנה. סבורה אני שדין הערעור להתקבל ויש לאפשר למבקשת לתקן את כתב תביעתה כמבוקש. ואלה טעמיי:

• (א)                התקנה המסדירה בקשה לתיקון כתב טענות היא תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, הקובעת כי:

"בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין לשנות או לתקן את כתבי טענותיו בדרך ובתנאים הנראים צודקים, וכל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין. תיקון של טענה עובדתית או הוספתה, טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות."